כך נגדל ילד עם ביטחון עצמי

אנחנו רוצים שילדינו תלמידנו יצליחו, יתקדמו בחיים ויהיו מלאי ביטחון עצמי ואמונה ביכולותיהם, אבל דווקא מתוך הרצון הזה – אנחנו עושים לפעמים את ההפך. למשל, אומרים להם שצריך לכבד אחרים, אבל לא מכבדים אותם. לא מספיק להגיד. כדאי לשים לב איך אנו מתנהגים כלפיהם ומה בסופו של דבר הם מפנימים, לעיתים קרובות אין התאמה בין הכוונה שלנו להתנהגות שלנו, כלפי ילדנו וכלפי תלמידנו.

יש לנו כל-כך הרבה חלומות, שאיפות ומשאלות לעתידם הטוב והמוצלח של ילדינו. באופן מרתק, התשובה לשאלות מי ומה ילדינו תלמידנו יהיו בעתיד מתבססת ונבנית על מי שהם היום. להורים, ולנו המורים יש תפקיד חשוב מאוד בתהליך זה.

אחד הדברים החשובים ביותר להתפתחות נפשית תקינה של ילדינו ולבניית אישיותם הוא חיזוק ביטחונם העצמי. עיקרו של תהליך זה הוא התמקדות בכישורים ובחזקות של הילד, שבאמצעותו נבנים בטחונו והערכתו העצמית. התנהלות נכונה תסייע לילד להאמין ביכולותיו ובכישוריו וכן לפתח את היכולת לראות כל קושי כאתגר, תלמידים במערכת החינוך הישראלית נתקלים לא פעם באי יציבות, בעיקר כאשר הם משובצים בכיתות חדשות עם חברים חדשים, מצבים חדשים אלו יוצרים אצל תלמידים אתגרים לא פשוטים של הסתגלות, ילדים שיתמודדו עם קשיים אלו עוד בהיותם צעירים יתגלו כסתגלנים לעומתם תלמידים שלא יתמודדו עם הקשיים הללו לא ירכשו את מיומנויות לעולם חברתיות, ולאורך כל דרכם יסבלו כנראה מחוסר הסתגלות.

כולנו רוצים את הטוב ביותר עבור התלמידים , אך בעוד כוונותינו אכן נאצלות, שיטות החינוך בהן אנחנו נעזרים לא ממש מספקות את התוצאות המקוות.

הנה כמה דוגמאות בהן ניתן לראות את ההבדל בין האידיאל לבין מה שאנחנו עושים בפועל (כאשר אתם קוראים, נסו לחשוב אלו פעולות והתנהגויות יכולות היו לעלות בקנה אחד עם השאיפות):

השאיפה: התלמיד יהיה מכבד ומנומס ההתנהגות בפועל: מדברים אליו באופן מתנשא, לא סומכים עליו, מבקרים אותו וגוערים בו שעליו להשתפר.

השאיפה: התלמיד יהיה בטוח בעצמו וביכולותיו, פעיל ואמיץ ההתנהגות בפועל: עושים ונותנים שירותים רבים מדי לילד, כאילו הוא לא באמת מסוגל להתמודד, מעבירים ביקורת, מלגלגים ולא מאפשרים לו לנסות דברים חדשים או קשים.

השאיפה: התלמיד יהיה אכפתי ומתחשב בזולת ההתנהגות בפועל: מצד אחד, מתנהגים בחוסר התחשבות ברגשותיו של הילד – דיבור מתנשא, גערות, ביוש והטפות, ומצד שני, מוותרים ונכנעים ללחצו וללחץ הוריו הבאים לגונן עליו. לעיתים עד כדי פריצת כל הגבולות.

מדוגמאות אלו ורבות אחרות, קל להיווכח שיחסי היומיום עם תלמידנו לא בדיוק מסתדרים עם כוונותינו הטובות והאידיאלים שלנו ויש לכך סיבה טובה. החברה בה אנו חיים והאופן בו רובנו גדלנו, השפיעו עלינו והפכו אותנו למומחים במציאת פגמים ובעיות, מצפים לגרוע ביותר ובאופן כללי ביקורתיים ומחמירים עם עצמנו ועם ילדנו ותלמידנו.

החדשות הטובות הן שאיננו חייבים להמשיך את המעגל הזה. אנו יכולים לשנות, להחליף את התכנות הזה בסט חדש של עמדות והתנהגויות. הנה כמה התנהגויות אליהן כדאי שנשים לב:

אמונות שליליות הכוח המניע המשמעותי ביותר ביחסי אנוש הוא ציפיות, שלרוב משתקפות דרך המילים ושפת הגוף. עלינו לזכור כי ילדים מפנימים את ציפיות המבוגרים המשמעותיים להם. לכן, למשל, אם אנחנו מאמינים שילד לא יצליח במשהו – הוא יחוש זאת ויתחיל לפקפק ביכולותיו ולפחד מהמשימה, או שייכשל בה (מעין נבואה שמגשימה את עצמה). או אפקט פיגמליון, זכרו את הסרט “מאדוני באהבה”

ציפיות מוגזמות לעיתים קרובות אנו מצפים, שהם יצייתו לנו שישקיעו בלימודים, אנו והוריהם דוחקים בהם להשתפר ולהצטיין ובעצם, כמעט תמיד, מה שהם עושים לא מספיק טוב ולא עומד בציפיותינו.

סטנדרטים כפולים מבוגרים רבים מאמינים שמגיעות להם זכויות ופריבילגיות שהם מונעים מילדיהם. מורים/הורים דורשים מהתלמידים שקט בשיעור או בהצגה ובעצמם מדברים, מורים/הורים מבקשים מתלמידיהם מיקוד וריכוז מקסימאלי ובישיבות או הרצאות הם מתכתבים ומדברים עם עמיתיהם הם מבקשים סדר ונקיון ובחדריהם תוהו ובוהו, שולחן העבודה שלהם בבית לא מסודר, מאפרים סיגריות בכוסות שתייה, מורים והורים אוסרים על ילדיהם/תלמידיהם לעשן אבל מסוגלים לגלגל שיחה עם תלמיד/ילד ולעשן ולגרום לו לעישון פאסיבי, ועוד עשרות דוגמאות. הורים מבקשים מהילדים שלהם הפרטיים לסדר את חדריהם בעוד הן מפזרים בסלון את הניירת מהעבודה. אבא מתלונן שהוא עובד קשה ולכן אינו צריך להשתתף בעבודות הבית, בעודו דורש מהילדים לעשות זאת ושוכח שגם הילדים לעיתים עייפים מבית הספר והמשחקים, בדיוק כמו שהוא עייף מהעבודה.

דוגמאות אלה ואחרות משדרות לילדים שהם בעלי ערך פחות, שרגשותיהם וצורכיהם חשובים פחות. לעומת זאת, ישנן עמדות והתנהגויות מחזקות שעלינו לאמץ: תמיכה ועידוד למעשים והתנהגויות טובות – יהוו בסיס לקשר אמיץ בין התלמיד/הילד ובין סביבת ביתו וסביבת בית הספר כסביבה בטוחה, תומכת ומקבלת.

שלושה כללים בסיסיים יאפשרו לנו לבנות אווירה דמוקרטית התומכת בבניית הערכה עצמית וביטחון עצמי של תלמידנו/ילדנו

כבוד כבוד יושג על ידי יחסי כבוד הדדי, גם ביחס בהקשבה ובשיח, גם אם התלמיד עשה טעות, מקום והכרה לרגשותיהם של הילדים וקבלתם כמו שהם – לא רק כמו שהיינו רוצים שיהיו – על תכונותיהם הייחודיות (רגיש, סקרן, פעלתן). כבוד בשיח עם התלמידים, בסגנון הדיבור והתגובה שלנו, גם בשעת לחץ זו מקצועיות של מורה, אני אישית תמיד נזכר איך יום אחד כעסתי על חברת טלפונים מסויימת ומצד שני הייתה בחורה צעירה, זיהיתי את קולה השברירי, עונה לי בנימוס באיפוק ומוסיפה בכל משפט את המילים אדוני, ובבקשה, ואמרתי לעצמי היא פשוט מקצועית היא לא מאפשרת לעצמה לכעוס וכל מילה שלה מדודה, זו מקצוענות, ואכן בחברות הטלפונים מכשירים את הטלפניות לאסרטיביות אך גם לנימוסים, – זו בעיני מקצועיות.

העניקו לילדכם ולתלמידכם הזדמנות לשליטה ובחירה, והתייחסו אל טעויות כאל פידבק לא כאל איום שיש לחשוש ממנו. זיכרו: דוגמה אישית היא הדרך הטובה ביותר לחנך. הדגימו לילדכם ולתלמידכם כבוד על ידי מתן כבוד לו, לעצמכם ולדרככם.

עידוד וחיזוק התמקדו בתכונות וביכולות המיוחדות לכל ילד. כדי לתת לילדינו את ההרגשה שהם מועילים ובעלי ערך, התמקדו והתייחסו בחיוב לתרומתם ולחוזקותיהם. זיכרו כי חיזוקים יכולים להינתן על מאמץ, השתדלות ושיפור וכך אנו לא מתמקדים רק בשיפוט של ההישג עצמו ומידת ההצלחה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.