עלי ח’אמנאי: מסעו של המנהיג העליון של איראן
-----------------------------------------------------------------------
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל: rentatar@gmail.com - שלחו כאן אימייל
עלי ח’אמנאי, המנהיג העליון של איראן, עומד בראש המדינה מאז 1989, תקופה שעיצבה את איראן כמדינה דתית בעלת שאיפות אזוריות, תוך התמודדות עם סנקציות, אתגרים פנימיים ומעורבות בקונפליקטים מורכבים.
ממהפכן צעיר למנהיג עליון: עלייתו של עלי ח’אמנאי
עלי ח’אמנאי הוא דמות מפתח בעיצובה של הרפובליקה האסלאמית של איראן מאז הקמתה. עוד בטרם המהפכה האסלאמית של 1979, היה ח’אמנאי פעיל פוליטי בולט ואיש דת שיעי אשר התנגד באופן גלוי למשטר השאה. פעילותו זו הובילה למאסרים חוזרים ונשנים ולפציעה קשה בניסיון התנקשות. קרבתו האישית והאידיאולוגית למייסד הרפובליקה האסלאמית, האייתוללה רוחאללה ח’ומייני, סללה את דרכו לצמרת השלטון לאחר ניצחון המהפכה.
לאחר המהפכה, מילא ח’אמנאי תפקידים חיוניים בבניית הממסד החדש של איראן. בשנת 1981, בעיצומה של מלחמת איראן-עיראק, הוא נבחר לנשיא איראן וכיהן בתפקיד זה במשך שמונה שנים. תקופת נשיאותו היתה בצל המלחמה הממושכת והעקובה מדם נגד עיראק, שהטילה עומס כבד על משאבי המדינה וגבתה מחיר אנושי עצום. ח’אמנאי היה שותף לקבלת ההחלטה על סיום המלחמה בשנת 1988, כאשר הלחץ הכלכלי וההתקדמות הצבאית של עיראק הכריחו את איראן להסכים להפסקת אש ללא הישגים טריטוריאליים משמעותיים. תקופה זו התאפיינה גם בעימותים פנימיים קשים ודיכוי התקוממויות מבית, דוגמת המרד בכורדיסטאן.
עם פטירתו של האייתוללה ח’ומייני בשנת 1989, נבחר ח’אמנאי באופן מפתיע לתפקיד המנהיג העליון על ידי מועצת המומחים. בחירתו לא הייתה אוטומטית, שכן באותה עת לא החזיק בתואר “מרג’ע תקליד” (סמכות דתית עליונה) הנדרש באופן מסורתי לתפקיד זה. עם זאת, תמיכתו המפורשת של ח’ומייני בח’אמנאי ונאמנותו הבלתי מתפשרת לעקרונות המהפכה סייעו לו להתגבר על מכשולים אלו. מאז, הוא מכהן בתפקיד המנהיג העליון, שהינו בעל הסמכות הסופית והבלעדית בכל הנוגע למדיניות הפנים והחוץ של איראן.
עיצוב מדיניות הפנים והכלכלה תחת סנקציות
תחת הנהגתו של עלי ח’אמנאי, מדיניות הפנים של איראן התבססה על חיזוק עקרונות המהפכה האסלאמית ושמירה על שליטת אנשי הדת. המשטר המשיך לאכוף חוקי דת מחמירים בחיי היום-יום, כולל הדרישה ללבוש חיג’אב, אשר נתפסת על ידו כחובה דתית ופוליטית. התנגדות לחוקים אלו, כפי שבאה לידי ביטוי במחאות אזרחיות נרחבות, נתקלה בדיכוי אלים מצד כוחות הביטחון, ובראשם משמרות המהפכה וכוחות הבסיג’, דיכוי שהוביל לקורבנות רבים ולמעצרים המוניים.
במישור הכלכלי, תקופת כהונתו של ח’אמנאי מאופיינת באתגרים כלכליים מתמשכים. איראן סבלה מסנקציות בינלאומיות חמורות, אשר הוטלו עליה בשל תוכנית הגרעין שלה, סוגיות זכויות אדם ותמיכה בטרור. סנקציות אלו גרמו לפגיעה קשה בכלכלה האיראנית, שהתבטאה באינפלציה גבוהה, אבטלה גואה ושחיקה בכוח הקנייה של האזרחים. התדרדרות המצב הכלכלי תרמה לתסיסה אזרחית ולמחאות תכופות, שבהן נשמעו לעיתים קריאות נגד המשטר והמנהיג העליון.
כתגובה לקשיים הכלכליים, ח’אמנאי פיתח את דוקטרינת “כלכלת ההתנגדות”. מדיניות זו נועדה להפחית את תלות איראן במערב וביבוא, ולחזק את הייצור המקומי והעצמאות הכלכלית. אף על פי שאיראן ממשיכה להסתמך רבות על הכנסות מנפט וגז, נעשים מאמצים לגוון את מקורות ההכנסה ולהתחזק בתחומים שונים. אולם, למרות מאמצים אלו, האתגרים הכלכליים נותרו משמעותיים, והם מהווים מקור מתח קבוע בין השלטון לבין האוכלוסייה.
בניית “ציר ההתנגדות” והמעורבות בקונפליקטים אזוריים
אחד המאפיינים הבולטים של מדיניות החוץ של איראן תחת עלי ח’אמנאי הוא פיתוח וחיזוק “ציר ההתנגדות” – רשת של ארגונים וכוחות פרוקסי באזור המזרח התיכון, הפועלים לקידום האינטרסים האיראניים והתנגדות להשפעה המערבית והישראלית. “ציר ההתנגדות” כולל ארגונים כמו חזבאללה בלבנון, מיליציות שיעיות בעיראק ובסוריה, ארגוני טרור פלסטיניים דוגמת חמאס והג’יהאד האסלאמי, ותנועת החות’ים בתימן.
המעורבות במלחמת איראן-עיראק (1980-1988): המלחמה מול עיראק, שהחלה כשנה לפני שח’אמנאי נבחר לנשיא, הייתה אירוע מכונן עבור המשטר האיראני הצעיר. במהלך שמונה שנים עקובות מדם, איראן ניהלה מאבק קשה נגד עיראק של סדאם חוסיין. ח’אמנאי, כנשיא, מילא תפקיד משמעותי בקבלת ההחלטות בזמן המלחמה. המלחמה, שגבתה מאות אלפי הרוגים משני הצדדים, הסתיימה ללא הכרעה צבאית ברורה, אך איפשרה למשטר האיראני לגבש את זהותו ולהתבסס.
חיזבאללה בלבנון: איראן החלה לתמוך בארגון חיזבאללה בלבנון עוד בשנות ה-80. תמיכה זו התעצמה תחת הנהגתו של ח’אמנאי, והיא כוללת סיוע כספי ניכר (המוערך במאות מיליוני דולרים בשנה), אספקת אמצעי לחימה מתקדמים, אימונים וייעוץ צבאי. ח’אמנאי רואה בחזבאללה זרוע חיונית להרחבת השפעתה באזור, הפעלת לחץ על ישראל ועל האינטרסים האמריקאיים, ומניעת ניסיונות לשינוי משטר. חזבאללה הפך לשחקן צבאי ופוליטי דומיננטי בלבנון, והוא משמש כלי אסטרטגי עבור איראן בהרתעה ובאיום על ישראל מצפון.
חמאס והג’יהאד האסלאמי: איראן נחשבת לפטרונית מרכזית של ארגוני הטרור הפלסטינים חמאס והג’יהאד האסלאמי, השולטים ברצועת עזה. התמיכה האיראנית בארגונים אלו כוללת אספקת כספים, אמצעי לחימה, ידע טכנולוגי ואימונים. ח’אמנאי, הדוחה בתוקף כל אפשרות לפשרה עם ישראל, רואה בתמיכה בארגונים אלה דרך לחזק את “ההתנגדות” הפלסטינית ולהחליש את מעמדה של ישראל באזור.
החות’ים בתימן: תנועת החות’ים, ארגון שיעי-זיידי בתימן, זוכה לתמיכה איראנית גוברת בשנים האחרונות, במיוחד מאז פרוץ מלחמת האזרחים בתימן ב-2014. איראן מספקת לחות’ים סיוע צבאי, כלכלי ומדיני, וצירפה אותם ל”ציר ההתנגדות”. תמיכה זו כוללת אספקת טילים בליסטיים, כלי טיס בלתי מאוישים (כטב”מים), ואימון כוחות. החות’ים, ששולטים על חלקים נרחבים מתימן, משמשים ככלי בידי איראן להפעלת לחץ על ערב הסעודית ואיחוד האמירויות, ובהרחבת טווח ההשפעה של טהראן במפרץ הפרסי ובמזרח התיכון. מתקפות החות’ים בים האדום מהוות דוגמה בולטת ליכולות שהוענקו להם על ידי איראן.
מעורבות בסוריה ובעיראק: מלחמת האזרחים בסוריה (מאז 2011) והלחימה נגד דאע”ש בעיראק ובסוריה היוו זירה מרכזית למעורבות איראנית ישירה ועקיפה. איראן סיפקה תמיכה משמעותית למשטר אסד בסוריה, הן באמצעות כוחות משמרות המהפכה (כולל כוח קודס) והן באמצעות מיליציות שיעיות פרו-איראניות שהוקמו או מומנו על ידה (דוגמת חטיבת פאטמיון האפגנית וזיינביון הפקיסטנית). מטרתה הייתה לשמר את משטרו של אסד, הנחשב לבן ברית אסטרטגי, וליצור גשר יבשתי ללבנון שיאפשר אספקה סדירה לחיזבאללה. בעיראק, איראן תמכה במפלגת הדעווה האסלאמית וסייעה בחימוש ואימון מיליציות שיעיות מקומיות שהיו חיוניות במאבק בדאע”ש ובהבטחת נוכחות איראנית במדינה. נפילת משטרו של סדאם חוסיין בעיראק בשנת 2003 סיפקה לאיראן הזדמנות פז להרחיב את השפעתה בעומק עיראק.
תוכנית הגרעין האיראנית והיחסים עם המערב
תוכנית הגרעין האיראנית היא אחד מסלעי המחלוקת המרכזיים בין איראן למעצמות המערב, וח’אמנאי הוא האחראי הבלעדי על קביעת מדיניותה. איראן טוענת כי מטרת התוכנית אזרחית בלבד, אך מדינות המערב חושדות כי טהראן שואפת לפתח נשק גרעיני. סוגיה זו הובילה למשא ומתן ממושך ולחתימה על הסכם הגרעין (JCPOA) בשנת 2015, אשר נועד להגביל את יכולות הגרעין של איראן בתמורה להקלת סנקציות. עם זאת, פרישת ארצות הברית מההסכם בשנת 2018 החזירה את הסנקציות החריפות והובילה להחלטת איראן להפר בהדרגה את סעיפי ההסכם ולהעשיר אורניום לרמות גבוהות יותר.
יחסיו של ח’אמנאי עם המערב מאופיינים בחוסר אמון עמוק. הוא רואה בארצות הברית את “השטן הגדול” ובמערב בכללותו איום על עקרונות המהפכה ועל ריבונות איראן. מדיניות החוץ של איראן תחתיו דוגלת ב”התנגדות” מול הדומיננטיות המערבית, ובמדיניות זו הוא מונחה על ידי עקרונות אידיאולוגיים ברורים.
אתגרים פנימיים וסוגיית הירושה
לצד האתגרים החיצוניים, ח’אמנאי מתמודד עם אתגרים פנימיים משמעותיים. המצב הכלכלי הקשה, האינפלציה הגבוהה והאבטלה מזינים תסיסה חברתית. בנוסף, ישנם מתחים סביב סוגיות של זכויות אדם וחופש ביטוי, כאשר המשטר נוקט ביד קשה נגד מתנגדים ומפגינים. הדיכוי הזה, כולל מעצר אזרחים בעלי אזרחות כפולה והאשמתם בריגול, נועד לדכא התנגדות מבית ולשמש קלף מיקוח מול מדינות המערב.
לאחר למעלה משלושה עשורים בתפקיד המנהיג העליון, שאלת ירושתו של ח’אמנאי הפכה למרכזית. אף על פי שאין יורש רשמי מוגדר, מוג’תבא ח’אמנאי, בנו השני, נחשב לדמות בעלת השפעה גדולה, במיוחד בקרב משמרות המהפכה. תהליך בחירת המנהיג הבא צפוי להיות אירוע קריטי שיעצב את עתיד הרפובליקה האסלאמית וישפיע על כיווני מדיניותה. ח’אמנאי, למרות אירועים בריאותיים בעברו, ממשיך להחזיק במושכות השלטון ביד רמה, והמשטר האיראני פועל במרץ להבטיח את המשכיותו ואת קידום מטרותיו האזוריות והגלובליות.
מלחמת עם כלביא
היום ניצה עלי מחינאי בפני מתקפה של ישראל על מתקני הגרעין כאשר ארה:ב בשלב זה עדיין לא הצטרפה אך חלק גדול ממתקני הגעין נפגעו, על מהלכי המלחמה המפורטים בכל יום ניתן לקרוא באתר חדשות תל אביב.
