פרס נובל לשלום: בין אידיאל מוסרי למכשיריות פוליטית
-----------------------------------------------------------------------
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל: rentatar@gmail.com - שלחו כאן אימייל
תוכן עניינים
הבחירות המעוררות מחלוקת שחושפות את הסתירה הפנימית של הפרס הנחשק
פרס נובל לשלום, שנוסד על פי צוואתו של אלפרד נובל, נועד לעטר את מי שהיטיבו לקדם אחווה בין עמים ולפעול למען הפחתת הסכסוכים העולמיים. הפרס, המוענק בנורווגיה בניגוד לשאר פרסי נובל, מייצג באופן מסורתי את שיא ההוקרה לפעילות הומניטרית ודיפלומטית. אולם, לאורך השנים הפך התגמול היוקרתי הזה למוקד משיכה לביקורת חריפה, כשהוא חושף סתירה פנימית בין הכוונה הנעלה לבין היישום המעשי, המושפע לעתים משיקולים פוליטיים ותקוות עתידיות שאינן ממומשות. הועדה הנורווגית ספגה האשמות חוזרות ונשנות על כך שבחירותיה משקפות יותר הצהרות פוליטיות מאשר הכרה בהישגי שלום ממשיים.
המלכודת האידיאולוגית: תקוות מול מציאות
פרס נובל לשלום מאבד ממעמדו המוסרי כאשר הוא נתפס כמעניק לגיטימציה למדיניות מסוימת או כאשר הוא מוענק על בסיס ציפייה עתידית במקום על הישג סגור. הבעייתיות נובעת משלושה כשלים מרכזיים המאפיינים את תהליך הבחירה: הענקת פרס על פוטנציאל לא ממומש, שימוש בו ככלי להצהרה פוליטית, והוקרת אישים שרקורד העבר שלהם מעורר סימן שאלה מוסרי עמוק.
הפוליטיקה והכשל המוסרי: מחלוקות סביב הזוכים
ההיסטוריה של הפרס רוויה בדוגמאות מובהקות הממחישות את הפער בין הייעוד למימוש:
- פרס שניתן למנהיג טרור: הענקת הפרס ב-1994 ליצחק רבין, שמעון פרס וליאסר ערפאת על הסכמי אוסלו, עוררה סערה חסרת תקדים. הבחירה בערפאת, שנודע כמנהיג אש”ף האחראי לפיגועי טרור רצחניים בישראל, גרמה להתפטרותו המיידית של אחד מחמשת חברי הוועדה, קורה כריסטיאנסן. כריסטיאנסן, שכיהן מטעם מפלגה שמרנית, טען בגלוי כי אינו יכול להסתכל במראה לאחר שהיה חלק מהוועדה שהעניקה פרס למי שידו מגואלת בדם, והפגין ברחובות אוסלו במהלך הטקס.
- “פרס נובל למלחמה”: ב-1973 הוענק הפרס להנרי קיסינג’ר ולדיפלומט הווייטנאמי לֶה דֶק תְחוֹ על הסכם הפסקת האש בווייטנאם. הפרס כונה בפי מבקרים רבים “פרס נובל למלחמה”, מאחר שקיסינג’ר, כמזכיר המדינה האמריקאי, נחשב לאדריכל של הרחבת המלחמה לקמבודיה ולאוס, מבצעים שגבו חיי אדם רבים. לה דק ת’ו, בתגובה ישירה, סירב לקבל את הפרס, מה שהפך אותו לזוכה היחיד בהיסטוריה שדחה אותו מרצונו החופשי, בטענה ששלום אמיתי טרם הושג.
- פרס על תקווה מוקדמת: נשיא ארצות הברית ברק אובמה זכה בפרס ב-2009, לאחר פחות משנה בתפקיד. הפרס הוענק לו על “מאמציו לחזק את הדיפלומטיה ושיתוף הפעולה הבינלאומי”, אך ללא כל הישג קונקרטי שניתן היה להצביע עליו. אפילו אובמה עצמו הודה שהופתע מההחלטה. הוועדה הואשמה בשימוש בפרס כהצהרת כוונות אידיאולוגית, בניסיון לתת דחיפה פוליטית למנהיג שנתפס כהבטחה גדולה.
- ההתפכחות המוסרית: אָנְג סָאן סוּ צִ’י, שזכתה בפרס ב-1991 על מאבקה הלא-אלים למען הדמוקרטיה במיאנמר, הפכה שנים לאחר מכן לאחת הדמויות השנויות במחלוקת. כשהייתה מנהיגת המדינה בפועל, היא ספגה גינויים בינלאומיים חריפים על הגנתה על הצבא במהלך רצח העם ורדיפת בני המיעוט המוסלמי הרוהינגיה. מקרה זה המחיש בצורה כואבת את הקושי להעניק פרס המבוסס על אמות מידה מוסריות, כשההיסטוריה מוכיחה שערכי הזוכה יכולים להשתנות דרמטית.
מועמדויות מעוררות שאט נפש ומנהיגים לוחמניים
האבסורד של הפרס מתחיל כבר בשלב המועמדויות, שהן פתוחות בפני מגוון רחב של מוסמכים, כולל חברי פרלמנט ופרופסורים. רשימת המועמדים ההיסטורית (שנחשפה עד 1955) הראתה כי אישים כמו הדיקטטורים יוסף סטלין ובניטו מוסוליני היו מועמדים. הועדה אף נאלצה להתמודד עם המועמדות של אדולף היטלר ב-1939, שהוגשה על ידי פוליטיקאי שוודי כמעשה סאטירי שנועד ללעוג למדיניות הפייסנות.
גם בקרב הזוכים, היו כאלו שהיו רחוקים מאידיאל הפציפיסט:
- תיאודור רוזוולט, נשיא ארצות הברית, זכה ב-1906 על תיווכו בסיום מלחמת רוסיה–יפן. על אף הישגו הדיפלומטי, רוזוולט היה ידוע בנטייתו לכוחניות ובמדיניות ההתפשטות שלו. המבקרים טענו כי הבחירה בו שיקפה העדפה לתגמל “מדינאי לוחמני” במקום פעיל שלום אידיאליסט, ובכך ערערה את הגדרת הפרס כפי שנובל התכוון.
רשימת זוכי פרס נובל לשלום (1901–2025)
| שנה | מקבלי הפרס | מדינה/ארגון |
| 1901 | ז’אן אנרי דינן, פרדריק פאסי | שווייץ, צרפת |
| 1902 | אלי דוקומון, שארל אלבר גובאט | שווייץ |
| 1903 | רנדל קרמר | הממלכה המאוחדת |
| 1904 | המוסד לחוק בין-לאומי | בלגיה |
| 1905 | ברטה פון זוטנר | האימפריה האוסטרו-הונגרית |
| 1906 | תאודור רוזוולט | ארצות הברית |
| 1907 | ארנסטו תאודורו מונטה, לואי רנו | איטליה, צרפת |
| 1908 | קלאס פונטוס ארנולדסון, פרדריק באייר | שוודיה, דנמרק |
| 1909 | אוגוסט ברנארט, פול אנרי ד’אטורנל דה קונסטן | בלגיה, צרפת |
| 1910 | לשכת השלום הבין-לאומית בשווייץ | שווייץ |
| 1911 | טוביאס אסר, אלפרד הרמן פריד | הולנד, האימפריה האוסטרו-הונגרית |
| 1912 | אליהוא רוט | ארצות הברית |
| 1913 | הנרי לה פונטן | בלגיה |
| 1917 | הוועד הבין-לאומי של הצלב האדום | שווייץ |
| 1919 | וודרו וילסון | ארצות הברית |
| 1920 | לאון בורז’ואה | צרפת |
| 1921 | ילמאר ברנטין, כריסטיאן לאנגה | שוודיה, נורווגיה |
| 1922 | פריטיוף ננסן | נורווגיה |
| 1925 | סר אוסטן צ’מברלין, צ’ארלס דוז | הממלכה המאוחדת, ארצות הברית |
| 1926 | אריסטיד בריאן, גוסטב שטרזמן | צרפת, גרמניה |
| 1927 | פרדיננד בואסון, לודוויג קווידה | צרפת, גרמניה |
| 1929 | פרנק קלוג | ארצות הברית |
| 1930 | נתן סודרבלום | שוודיה |
| 1931 | ג’יין אדמס, ניקולס מארי באטלר | ארצות הברית |
| 1933 | סר נורמן אנג’ל | הממלכה המאוחדת |
| 1934 | ארתור הנדרסון | הממלכה המאוחדת |
| 1935 | קרל פון אוסייצקי | גרמניה הנאצית |
| 1936 | קרלוס לאמאס | ארגנטינה |
| 1937 | רוברט ססיל | הממלכה המאוחדת |
| 1938 | משרד ננסן הבין-לאומי לפליטים | חבר הלאומים |
| 1944 | הוועד הבין-לאומי של הצלב האדום | שווייץ |
| 1945 | קורדל הול | ארצות הברית |
| 1946 | אמילי גרין באלץ’, ג’ון מוט | ארצות הברית |
| 1947 | מועצת שירות הידידים הבריטית, אגודה אמריקאית לשירותי הידידים | הממלכה המאוחדת, ארצות הברית |
| 1949 | לורד בויד אור | הממלכה המאוחדת |
| 1950 | ראלף באנץ’ | ארצות הברית |
| 1951 | לאון ז’ואו | צרפת |
| 1952 | אלברט שווייצר | צרפת |
| 1953 | ג’ורג’ מרשל | ארצות הברית |
| 1954 | נציבות האו”ם לפליטים | האומות המאוחדות |
| 1957 | לסטר פירסון | קנדה |
| 1958 | דומיניק פיר | בלגיה |
| 1959 | פיליפ נואל-בייקר | הממלכה המאוחדת |
| 1960 | אלברט לוטולי | דרום אפריקה |
| 1961 | דאג המרשלד (לאחר מותו) | שוודיה |
| 1962 | לינוס פאולינג | ארצות הברית |
| 1963 | הוועד הבין-לאומי של הצלב האדום, הליגה של אגודות הצלב האדום | שווייץ |
| 1964 | מרטין לותר קינג | ארצות הברית |
| 1965 | יוניסף | האומות המאוחדות |
| 1968 | רנה קאסן | צרפת |
| 1969 | ארגון העבודה הבין-לאומי | האומות המאוחדות |
| 1970 | נורמן בורלוג | ארצות הברית |
| 1971 | וילי ברנדט | גרמניה המערבית |
| 1973 | הנרי קיסינג’ר, לה דק טהו (דחה את הפרס) | ארצות הברית, וייטנאם |
| 1974 | שון מקברייד, אייסאקו סאטו | אירלנד, יפן |
| 1975 | אנדריי סחרוב | ברית המועצות |
| 1976 | בטי ויליאמס, מייריד קוריגן | הממלכה המאוחדת |
| 1977 | אמנסטי אינטרנשיונל | הממלכה המאוחדת |
| 1978 | אנואר סאדאת, מנחם בגין | מצרים, ישראל |
| 1979 | אמא תרזה | הודו |
| 1980 | אדולפו פרס אסקיבל | ארגנטינה |
| 1981 | נציבות האו”ם לפליטים | האומות המאוחדות |
| 1982 | אלווה מירדאל, אלפונסו גרסיה רובלס | שוודיה, מקסיקו |
| 1983 | לך ואלנסה | פולין |
| 1984 | דזמונד טוטו | דרום אפריקה |
| 1985 | האגודה הבין-לאומית של רופאים למניעת מלחמה גרעינית | ארצות הברית |
| 1986 | אלי ויזל | ארצות הברית |
| 1987 | אוסקר אריאס סנצ’ס | קוסטה ריקה |
| 1988 | כוחות שמירת השלום של האומות המאוחדות | האומות המאוחדות |
| 1989 | טנזין גיאטסו (הדלאי לאמה ה-14) | הודו (טיבט) |
| 1990 | מיכאיל גורבצ’וב | ברית המועצות |
| 1991 | אונג סן סו צ’י | בורמה |
| 1992 | ריגוברטה מנצ’ו | גואטמלה |
| 1993 | נלסון מנדלה, פרדריק וילם דה קלרק | דרום אפריקה |
| 1994 | יאסר ערפאת, יצחק רבין, שמעון פרס | הרשות הפלסטינית, ישראל |
| 1995 | יוסף רוטבלט, קונגרס פגוואש בנושא מדע ועניינים בין-לאומיים | פולין/הממלכה המאוחדת, קנדה |
| 1996 | קרלוס פליפה חימנז בלו, חוזה רמוס הורטה | מזרח טימור |
| 1997 | המאמץ העולמי לאיסור על השימוש במוקשים, ג’ודי ויליאמס | שווייץ, ארצות הברית |
| 1998 | ג’ון יום, דייוויד טרימבל | הממלכה המאוחדת |
| 1999 | רופאים ללא גבולות | שווייץ |
| 2000 | קים דה-ג’ונג | קוריאה הדרומית |
| 2001 | האומות המאוחדות, קופי אנאן | האומות המאוחדות, גאנה |
| 2002 | ג’ימי קרטר | ארצות הברית |
| 2003 | שירין עבאדי | איראן |
| 2004 | ואנגרי מאטאיי | קניה |
| 2005 | הסוכנות הבין-לאומית לאנרגיה אטומית, מוחמד אל-בראדעי | האומות המאוחדות, מצרים |
| 2006 | מוחמד יונוס, בנק גרמין | בנגלדש |
| 2007 | הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים, אל גור | האומות המאוחדות, ארצות הברית |
| 2008 | מרטי אהטיסארי | פינלנד |
| 2009 | ברק אובמה | ארצות הברית |
| 2010 | לְיוּ שְיַאוֹבּוֹ | הרפובליקה העממית של סין |
| 2011 | אלן ג’ונסון-סירליף, לימה בואי, תוואכול כרמאן | ליבריה, תימן |
| 2012 | האיחוד האירופי | האיחוד האירופי |
| 2013 | הארגון למניעת הפצת נשק כימי | בין-לאומי |
| 2014 | מלאלה יוספזאי, קאילש סאטיארת’י | פקיסטן, הודו |
| 2015 | קוורטט הדיאלוג הלאומי בתוניסיה | תוניסיה |
| 2016 | חואן מנואל סנטוס | קולומביה |
| 2017 | התנועה הבין-לאומית להשמדת נשק גרעיני | |
| 2018 | דניס מקווגי, נאדיה מוראד | הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, עיראק |
| 2019 | אבי אחמד | אתיופיה |
| 2020 | תוכנית המזון העולמית | האומות המאוחדות |
| 2021 | דמיטרי מוראטוב, מריה רסה | רוסיה, הפיליפינים |
| 2022 | אלס ביאליצקי, ממוריאל, המרכז לחירויות אזרחיות | בלארוס, רוסיה, אוקראינה |
| 2023 | נרגוס מוחמדי | איראן |
| 2024 | ניהון הידאנקיו | יפן |
| 2025 | מריה קורינה מצ’אדו | ונצואלה |
ניגודים והיסטוריה: גנדי והמתווכים הישראלים
אחד הניגודים המוסריים המובהקים ביותר נותר אי-הזכייה של מהטמה גנדי, סמל ההתנגדות הלא-אלימה, על אף שהיה מועמד מספר פעמים. מנגד, הזוכים שקשורים לסכסוך הישראלי-ערבי מדגימים כיצד הפרס הופך לכלי דיפלומטי: ראלף באנץ’ (1950) על תיווך הסכמי שביתת הנשק, מנחם בגין ואנואר סאדאת (1978) על הסכמי קמפ דייוויד, וג’ימי קרטר (2002) על מפעל חייו כולל מעורבותו בתהליכי השלום באזור.
הענקת הפרס לאישים אלו, על אף היותם מנהיגים פוליטיים וצבאיים במדינותיהם (לרבות ראש ממשלת ישראל לשעבר מנחם בגין, שהיה מפקד האצ”ל), מדגישה את המעבר של הפרס מהוקרת פעילים פציפיסטיים לטובת הכרה במדינאים שקיבלו החלטות קשות.
