חוכמת המסמר או דברים שלמדתי מאבא
מאת: ד”ר רמי קאליר
זה עשרות שנים מלווים אותי הדברים שלמדתי מאימא ואבא בהיותי ילד. אני זוכר אותם היטב ומעבר להשלכות המעשיות שלהם, מצאתי ועודני מוצא בהם מעין מוסר השכל.
אחד הדברים שלמדתי היה הדרך הנכונה להחדרת מסמר לקרש. הכל החל מכך שאבא יצא לחצר כדי להקים שם צריפון קטן מעץ. יצאתי איתו וצפיתי בו הולם בפטיש על מסמרים כדי לחבר קרש לקרש. ניסיתי לחקותו – והעליתי חרס. חלק מהמסמרים ניתרו ממקומם, חלקם התעקמו, חלקם סדקו את העץ והגרוע ביותר: מידי פעם הלמתי בפטיש לא על ראש המסמר, אלא על האצבע שלי, שהחזיקה את המסמר במקומו.
כשפרצתי בבכי, פנה אליי אבא ואמר לי: בוא נתחיל מהתחלה. הוא הניח לפניי שני פטישים, קטן וגדול, וכמה מסמרים, קטנים וגדולים, ואמר לי “קח פטיש ומסמר”. הוא לא אמר לי איזה פטיש ואיזה מסמר ואני בחרתי מסמר גדול ופטיש קטן. כמובן שזה לא עבד. גם פטיש גדול ומסמר קטן לא התאימו. אבא לא התרגש, הניח לי לנסות ולטעות, עד שמצאתי את הפטיש המתאים לגודל המסמר. בשלב זה לימד אותי אבא לסמן על הקרש בדיוק היכן להכניס את המסמר, לטבול את המסמר בסבון כדי להפחית את החיכוך שלו בעץ, לחבוט קלות בראשו כדי שיחדור מעט לתוך הקרש ולאחר מכן להמשיך בחבטות מדודות עד שראש המסמר כמעט נוגע בעץ. בשלב זה למדתי לעצור, להתבונן אם אכן המסמר נמצא במקומו הנכון, כי אז עוד אפשר לשלוף אותו בקלות בחזרה. רק כשווידאתי שהכל כשורה, הנחתתי את המהלומה האחרונה – וקטע זה של העבודה הושלם. בשלב זה כבר לא התעקמו המסמרים, לא נעקרו ממקומם והקרשים התחברו היטב. בקיצור: למדתי את כל המלאכה “על בשרי”.
במיוחד אני זוכר שבסוף ה”שיעור”, הזכיר אבי את האימרה “לשון רכה תשבור גרם” (משלי כה, טו). כלומר: כל דבר צריך להיעשות בתשומת לב ובעיקר בסבלנות.
היום כבר אינני מרבה לחבוט במסמרים, אבל הלקח שלמדתי אז מלווה אותי לאורך כל חיי.
