האדם מאבד משמעות

מאת : שרון גל-אור

בתקופה של שינויים אקספוננציאלים וחוסר וודאות, כאשר יותר ויותר משרות עוברות תהליכי אוטומציה ואלגוריתמים מחליפים אנשים בתפקידיהם, האם באמת אנשים יהיו “חסרי תועלת” כפי שטוען פרופ’ הררי?

שלא תתעו לחשוב, אני מאוד מעריך את פרופ’ הררי ואת כל העבודה הנפלאה שהוא והצוות שלו עושים. מה שכן, זה דיי מטריד ואפילו מסוכן שהיסטוריון-עתידן ומעצב דעת קהל כדוגמת פרופ’ הררי מתקשר בפורומים חברתיים שונים כי “בעוד כמה שנים מעכשיו אנשים יהיו חסרי תועלת”. תחשבו על ההשפעה וההשלכות של הצהרות כאלה, הוא יכול בקלות רבה לגרום לבני נוער להרגיש שהם באמת “חסרי תועלת” וכי אין תקווה, בייחוד עכשיו בתקופה כה קשה ומבלבלת, וכאשר מאבדים את התקווה, מה נשאר בעצם? אחד הסיפורים הידועים ביותר בין התקשורת לבין התאבדות היה בהשפעת הרומן של גתה ‘ייסוריי ורטר הצעיר’. זמן קצר לאחר פרסומו בשנת 1774, צעירים החלו לחקות את הדמות הראשית על ידי לבוש מכנסיים צהובים ומעילים כחולים. ברומן, ורתר הצעיר יורה לעצמו בראש אחרי שהוא נדחה על ידי האשה שאותה הוא אוהב, וזמן קצר לאחר פרסום הרומן החלו דיווחים רבים על צעירים המשתמשים באותה שיטה כדי להתאבד במעשה של חוסר תקווה, שהתפרסם בשם ‘אפקט ורטר’. האם אנחנו עלולים בקרוב להתמודד עם אפקט הררי?

חשבו על כך, כל מה שנדרש הוא לצעירים להיות מספיק משוכנעים באמינות הסיפור של פרופ’ הררי לגבי העתיד ולאחר מכן לאמץ התנהגות חברתית חדשה אשר יהיו לה השלכות שליליות.

אני לא יכול להאשים את פרופ’ הררי, אני לחלוטין מבין את משמעות דבריו וכוונתו כשהוא אומר ‘חסרי משמעות’, מה שכן הוא לחלוטין מכיר את שם המשחק ומתבל את דבריו במעט תיאוריות קונספירציה ומילים מתגרות שכן אלו יעשו נהדר לטעם הכולל של ספריו. במקביל, אני גם חייב לשבח אותו על אומץ ליבו ועל כך שהוא מנצל את מעמדו לטובת תיקון עולם, ומקווה מאוד שהוא ישפיע על יותר ויותר אנשים לנקוט בפעולות הנכונות, כגון בחירת המנהיגים המתאימים ביותר על בסיס תוצאות ורמת מחויבותם למציאת פתרונות לאתגרים גלוקליים, וכי כולנו יכולים למזער פערים חברתיים-כלכליים בין חברות ומדינות. בהתאם לכך וכפי שכולנו יודעים אם אנחנו רוצים להשפיע על עיצוב תרבות דורות ההמשך אזי עלינו לשנות את הדרך שבה אנחנו מחנכים אותם, לתת להם משהו להיאחז בו, להאמין – תקווה.

התבוננו בבריות ותיווכחו שהם אינם מה שהם באמת, אלא תמיד מזדהים עם מחשבות, תחושות, ותפקידים שהם ממלאים כאן עלי אדמות. הם נפלו מתוך עצמם, הם יצורים מדומים. השינוי המיוחל הוא תודעתי, ההתפתחות הטכנולוגית מקרבת או מרחיקה אותנו משם, זה הכל תלוי בנו במעבר מעידן המידע והקורונה לעבר עידן החכמה.

כך שנדע ‘הכל’ כמו אלוהים, לא נצטרך עוד לחשוב. אז נעבור מחשיבה לתחושה וחוויות רגשניות ולבסוף רוחניות וזהו התיקון האמיתי של היחיד ושל המין האנושי בכללותו.

אז האם באמת נהיה חסרי משמעות? רובנו עובדים במקצועות שהיו קיימים גם לפני 40 או 50 שנה כאשר כיום החידוש הוא שאנחנו נעזרים במחשבים, שזה בהחלט שינוי אמיתי ודיי מובן שבעתיד זה ימשיך מגמתי, זה לא שאנשים לא יעבדו כי מובן שיווצרו מקצועות חדשים וכמובן שגם במקצועות קיימים נמשיך ונעזר בכלים טכנולוגיים מתקדמים יותר. מה שכן, אני חוזר ואומר שזה חוסר אחריות להגיד משהו כמו ‘חסרי תועלת’. אולי לפי אמות המידה של המודל הכלכלי הנוכחי זה הגיוני, אבל לא מנקודת מבט סוציו-כלכלית מערכתית עתידית שהרי מוסר הוא ערך עליון ותמיד קודם לכלים ולטכנולוגיות. אם היינו משווים, כשהמכונית הופיעה, הסוסים הפכו ל’חסרי תועלת’, אבל הבדל גדול הוא שלסוסים אין דמיון, עובדה ידועה, ולכן אני חושב שיש לנו הרבה מה לעשות במטרה למנוע השתלטות של מערכות עצמאיות של בינה מלאכותית או יצירה של מעמדים נמוכים, רק בבקשה, לא להקשיב לדברי הבל המכנים אותנו ‘חסרי תועלת’.

עתידנו כיחידים, ארגונים ואומות תלוי באיכות הרעיונות שלנו וביכולתנו לממש אותם. לטכנולוגיות החדשות עשויות להיות השלכות פסיכולוגיות בלתי מבוטלות שכן הן משפיעות על הזהות שלנו ותחושת העצמי של כל אחד ואחת מאיתנו. דוגמא לכך, פסיכולוגים, כלכלנים וסוציולוגים, כדוגמת ויקטור פרנקל שהדגיש את חשיבות מציאת המשמעות בחיינו על הרצון לשרוד ולהמשיך ולהתקיים, וכדוגמת קרל מרקס, אשר תיאר בהרחבה עד כמה העבודה היא מרכיב מרכזי בהווייתו של האדם. במשך אלפי שנים התרגלנו לשאוב את הסיפוק, הזהות העצמית ואת הגאווה שלנו ממשלח היד שלנו, ובכל פעם שהתרחשה מהפכה טכנולוגית, ספגו כל אלו מכה קשה.

לדמיין מחדש את המציאות, זאת אומרת לדמיין מציאות בה אנשים לא צריכים בהכרח לעבוד כפי שאנחנו מגדירים עבודה כיום. לדמיין מחדש את המציאות זה מתחיל באופן בו אנחנו מדמיינים מחדש את האופן שבו אנחנו מנהלים מערכות. מה אם בעצם לדמיין מציאות חדשה זה לדמיין ולפעול למשל לקראת תור זהב בו אנחנו יוצאים למסעות גילוי, חקר והתיישבות ברחבי הגלקסיה שכן כידוע מין המאכלס יותר מפלנטה אחת, יש לו סיכויים רבים יותר לשרוד. ההיסטוריון ג’ראד דיאמונד בשיחה עם פרופ’ הררי סיפר כי בסין רוב הצעירים חולמים להיות אסטרונאוטים בעוד שבארה”ב הם חולמים להיות ולגרים (וידאו-בלוגרים), מה זה אומר על עתידן של שתי האומות הגדולות? כאשר אנחנו מציבים לעצמנו מטרה כלשהי, אנחנו ממוקדים יותר ולא רק שתחושת העצמי שלנו מתעצמת אלא גם תחושת ה’יחד’.

נטפליקס
נטפליקס

רוב הדיון סביב השפעות הטכנולוגיה על חיי היומיום שלנו בימים אלה סובב סביב מקצועות וסביב עבודה אבל האם אנחנו עיוורים לראות כי הטכנולוגיה הדיגיטלית ורובוטים כבר משתלטים על תרבות הפנאי שלנו? בוודאות מוחלטת אלו משפיעים על איך שאנחנו משחקים או נחים, יותר מאשר על איך שאנחנו עובדים. אז מה ההשלכות של כך? כאשר הממוצע האמריקאי או הישראלי המבלה כ 23 אחוזים משעות הערות שלו בצפייה בטלוויזיה, בקריאה, או במשחק. כשמשווים את שנת 2018 כלעומת שנת 1998 עם נטפליקס, HDTV, Kindles, iPads, וכל השאר, אלה בהחלט פעילויות שונות באופן מוחלט והן יכולות בקלות ליצור את הרושם הנכון כי עברנו מהפכה תרבותית בהשפעת הטכנולוגיה הדיגיטלית. אז אתם מבינים, הטכנולוגיה כבר שינתה לחלוטין את הדרך בה אנו חיים, אבל האם זה הפך אותנו ל ‘חסרי תועלת’?

השאלה המתבקשת היא לא אם אנחנו נהיה חסרי תועלת או לא – כי אם – מה יהיו מקצועות העתיד? ויותר מכך, איזו מהפכה תודעתית נחווה? האם זו תהיה מהפכת הטבעונות או כזו אחרת שתעצב את עתיד האנושות?

מה שכולנו צריכים להבין הוא כי אוטומציה ו- AI הורסים מקומות עבודה קיימים ויוצרים מקצועות חדשים, הם לא הורסים ‘עבודה’. מי באמת יודע מה יהיה בעתיד וכיצד נחיה בעתיד? הבה נתבונן בשאלה הזאת מנקודת מבט אחרת:

איך הייתם מגדירים את מחזור החיים שלכם? אדם נולד, אדם חי ואז מת.

להיוולד – לחיות – למות

ככה זה. עכשיו תסתכלו מקרוב על החיים שלכם, מה אתם רואים?

ללמוד – לעבוד – לפרוש

והדוגמא החדשה בעידן פוסט הומניסטי:

להיוולד – לשחק – למות

רגע! רגע! רגע! איך הגענו לשם?

אנחנו לומדים, עובדים ולאחר מכן פורשים, אבל כולנו יודעים כי מחקר, עבודה, ופרישה זהו מודל שבור, אז, מה הלאה?

כאשר חושבים על זה, מה זה אומר: ללמוד, לעבוד, לפרוש?

ללמוד – אתה עדיין צעיר, אז אתה צריך להקשיב ולהתנהג בהתאם.

לעבוד – עליך לתרגל את כישוריך ולהחזיר לחברה.

לפרוש – אנחנו לא צריכים אותך יותר, אתה לא שימושי – קח צעד הצדה.

גם כאשר בני האדם יחיו זמן רב יותר ושלושת שלבי החיים האלה ימשכו, מי יותר ומי פחות, נלמד יותר, נעבוד יותר או אולי אפילו נקדיש זמן רב יותר למשפחה ולחברים שלנו, לטובת התנדבות ומשחק… ואז נמות. ככל שאני חושב על זה יותר אני מתחיל להבין כי המודל הזה הוא לא רק שבור כי אם לגמרי לא בסדר. תחשבו, כל החיים שלכם אתם חולמים לצבור ניסיון, להקשיב, ללמוד ולתרגל מיומנויות אבל אז אתם מוצאים את עצמכם עושים עבודה שאין לכם שום עניין בה, אז אתם נתקלים בכל סוגי המשבר של ‘אמצע החיים’ ואז יום אחד אתם מוצאים את עצמכם פורשים רק בגלל הגיל הכרונולוגי שלכם בלי קשר לגיל הביולוגי שלכם ולזה שיש לכם עוד הרבה מה להוכיח – למה?

מחשבה על מחשבה:

  • מה אם “לשחק טוב” פירושו לשרוד בעידן פוסט הומניסטי?
  • יש ביטוי שאומר כי בשעה של משחק ניתן להכיר בן אדם יותר מאשר יום של שיחה. מסכימים?
  • העבר, ההווה והעתיד נפגשו במגרש המשחקים כדי לדון בנושא חשוב מאוד. מה קורה כשאנחנו מזדקנים? כולנו במוקדם או במאוחר נגיע לשם. נכון?

 קצת הומור במרחב זמן:

“סבא תרנגול חצה את הכביש, ונדרס על ידי משאית, למה הוא נפגע מהמשאית?” שאל העבר

“מי נדרס?” – שאל ההווה

“יכול להיות שהוא לא הסתכל לצדדים, או שהוא חצה את הכביש באור אדום ונדרס על ידי משאית אוטונומית? ואולי הוא לא חישב מרחקים נכון? “- אמר העתיד.

מוסר השכל: אנחנו צריכים לתכנן מראש ברמה האישית ולאומית. אנחנו צריכים לחשב את העלות והסיכון ואנחנו צריכים לחשב את הרווח. בעידן הדיגיטלי, עלינו להמיר שאלות פילוסופיות ואתיות למושגים ש- AI ומכונות מסוגלים “להבין” ולפעול לפיהם. לדוגמה מה נעשה עם בני אדם שחושבים כי בני אדם אחרים הם חסרי תועלת?

אזהרה! ישנם איומים שמגיעים עם הטכנולוגיה … ולא, אני לא מדבר על תוכנות ריגול, וירוסים התקפות האקרים שיכולה להיות הרסנית לעסקים שלכם ולחיים הפרטיים, אלא איום הרבה יותר גדול. תחשבו על זה, יותר ויותר צעירים רואים את חייהם כמשחק, כך גדל הסיכוי שלהם לשים קץ לחייהם בדיוק כאילו הפסידו במשחק מקוון.

סוף משחק!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.